הלילה שבו נגמר לי הדלק בערבה
מגילה מס' 23
המחוג ירד מתחת לקו האדום בדיוק כשהשמש ירדה מתחת להרי אדום. שני דברים שקרו באותה דקה, ושניהם באשמתי - את שניהם ראיתי מתקרבים ובחרתי להתעלם. יש סוג מסוים של ביטחון עצמי ששמור לנהגים בכביש ריק, והוא נגמר בדיוק כמו דלק: בבת אחת.
עצרתי בשול. כיביתי את המנוע כדי לחסוך את מה שכבר לא היה. ואז, בפעם הראשונה מזה שעות, היה שקט. לא שקט של בית בלילה - שקט של ערבה. כזה שיש לו משקל.
מה רואים כשאין מה לעשות
יצאתי מהרכב, הרמתי את הראש - ועצרתי. מי שגדל בעיר לא באמת ראה שמיים; ראה תקציר שלהם. שם, בקילומטר 141, היה הדבר המלא: שביל החלב כמו כתם חלב אמיתי, וכוכבים בכמות שהופכת את הספירה למגוחכת.
אחרי שעה עצר טנדר. ירד ממנו אדם בשם סלמאן, שגרר איתו ג'ריקן בלי לשאול שאלות, ורק אחרי שהמנוע חזר לחיים שאל את השאלה היחידה שעניינה אותו: "ראית את השמיים לפחות?"
דיברנו שם, על השול, עוד שעה - על אביו שגידל גמלים, על בנו שלומד הנדסה בבאר שבע, ועל הנקודה המדויקת הזאת בכביש שמושכת את שנינו. לא החלפנו טלפונים. יש שיחות שנועדו להישאר במקום שבו נאמרו.
מה נשאר
מאז אני מתדלק כשהמחוג בחצי. אבל פעם בשנה, בסביבות סיוון, אני נוסע לקילומטר 141, מכבה את המנוע בכוונה, ומרים את הראש. הדלק, מתברר, היה רק תירוץ של הערבה לגרום לי לעצור.
אוצר הפנתאון. כותב רק על מה שנבדק, נחווה או נצרב. סובייקטיבי, ובכוונה.
